פלאפל הקיריון בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל

פסק דין

א.בפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט השלום בקריות (כב' השופטת הבכירה רמה לאופר-חסון) מיום 10.3.2013 בת"פ 10492-07-08 לפיו הוטל על המערערת מס' 1 קנס בסך 200,000 ₪, שישולם ב- 10 תשלומים חודשיים, והמערער מס' 2 (להלן – "המערער") נדון ל-4 (ארבעה) חודשי מאסר בפועל ולתשלום קנס בסך 200,000 ₪, או 7 חודשי מאסר תמורתו, כשהקנס ישולם בחמישים תשלומים חודשיים. בנוסף נדון המערער ל- 12 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים.

ב.הנסיבות הצריכות לעניין הינן בתמצית אלה:

נכון למועד כתב האישום (שהוגש ביום 23.7.08), עסקה המערערת מס' 1 (החברה בע"מ) במכירת פלאפל, והמערער היה מנהלה הפעיל. המערערים היו חייבים בהגשת דו"חות תקופתיים כמצוות חוק מס ערך מוסף, התשל"ו - 1975, ואולם בתקופה שבין פברואר 2006 לינואר 2008 לא הגישו המערערים 24 דו"חות תקופתיים למרות שהיו חייבים, כאמור, בהגשתם.

בתאריך 10.5.06 הגיעו המערערים להסדר תשלומים לגבי הדו"חות של פברואר + מרץ 2006 בסכום כולל של 8,330 ₪, ואולם השיקים שמסרו המערערים לא כובדו. נכון למועד הגשת כתב האישום החוב המגיע טרם שולם. לפיכך, ייחסה המשיבה למערערים 24 עבירות לפי סעיף 117(א)(6) של חוק מס ערך מוסף, בקשר עם סעיף 67 לחוק הנ"ל, ותקנה 20 של תקנות המס. המערער מואשם מכוח סעיף 119 של חוק מס ערך מוסף, כל זאת הואיל והמערערים לא עשו את המוטל עליהם לעניין הגשת 24 הדו"חות התקופתיים.

ג.בישיבת בית משפט קמא מיום 20.12.2009, הודה המערער, בשמו ובשם המערערת, בעובדות כתב האישום והורשע בהתאם להודאתו. המשך הדיון נדחה ליום 18.2.10 כדי לאפשר למערער להסדיר את המחדל. דא עקא, מתאריך 20.12.09 ולמשך תקופה של 22 חודשים לא היתה הופעה של המערער לישיבות שנקבעו, וזאת למרות צווי הבאה שהוציא בית משפט קמא, ולמרות הערותיו של בית משפט קמא על כך שמשטרת ישראל החתימה את אחד מבני המשפחה על צו הבאה שהוציא בית משפט קמא, ולמרות שהצו שהוצא כנגד המערער היה ללא שחרור, והמערער כאמור לא הופיע. בית משפט קמא אף דרש לקבל הסבר ממפקד תחנת משגב מדוע צווי ההבאה שהוצאו כנגד המערער אינם מבוצעים (החלטה מיום 21.9.11).

רק ביום 3.10.11 הופיע המערער, כשהוא מיוצג על ידי עורך-דין בפני בית משפט קמא וטען שהעסק של המערערת נסגר בסוף שנת 2008, וכי הוא עצמו עובד באזור המרכז ואינו מגיע בתדירות למקום מגוריו (סכנין), וכי זימוני בית המשפט מגיעים לבית אביו. עורך הדין הודיע כי ינסה לפעול להסדר החוב, ולפיכך בוטל צו ההבאה.

ד.בישיבה נוספת מתאריך 8.12.11 מסר המערער (שהופיע לישיבה זו ללא ייצוג) שהוא התגרש, ומתגורר אצל הוריו. כמו כן מסר המערער שבוצעה גניבה בביתו ואבדו לו המסמכים. שוב ביקש המערער דחייה כדי להסדיר את העניין במע"מ.

ה.בישיבה נוספת מיום 22.5.12, הופיע בשם המערערים עוה"ד שואהנה, ואולם המערער לא הופיע הגם שעורך הדין הודיע לו על המועד, ונטען כי אביו מסר שנפגע יום קודם לכן בעבודה. הדיון נדחה לתאריך 26.6.2012 ושוב, עוה"ד שואהנה הופיע, אך המערער לא הופיע, וב"כ המערערים ביקש לשחררו מן הייצוג בהִעדר שיתוף פעולה.

בית משפט קמא נעתר למבוקש, ונקבע המשך דיון לתאריך 11.9.12. הפעם הופיע המערער, ביחד עם ב"כ המערערים, עו"ד דחדולה. בית משפט קמא קבע את המשך הדיון ליום 18.11.12, וזאת נוכח הצהרת הסניגור והצהרת המערער שידאג לתשלום חובו.

ו.בישיבת הטיעונים לעונש מיום 18.11.12. מסר ב"כ המשיבה, שמתוך 24 הדו"חות נשוא כתב האישום הוגשו ושולמו 3 דו"חות בלבד שסכום המע"מ בגינם 12,000 ₪.

ב"כ המשיבה הוסיף וציין, שבתקופה שמפברואר 2006 עד ינואר 2008 (התקופה נשוא כתב האישום) ביצע המערער עסקאות בשווי של 2,425,000 ₪, שהמע"מ בגינן הוא 320,000 ₪. ב"כ המשיבה הדגיש, שכתב האישום הוגש עוד בשנת 2008, ולמרות כ-19 דחיות בניהול המשפט, לא הסירו המערערים את המחדלים, ויש לראות בחומרה את מעשיהם של המערערים שעשו בכספי המדינה כבשלהם ולא העבירו את הכספים למע"מ.

באשר לחברה המערערת ציין ב"כ המשיבה, שזו הפסיקה את פעילותה העסקית בפברואר 2008, וכנראה שהחוב שלה יישאר "על הנייר". ב"כ המשיבה אישר, שאלמלא הוגשו הדו"חות באיחור ניתן היה להכיר למערערים במס תשומות באופן שהחיוב במע"מ היה עומד על קרן נומינלית של 140,000 ₪, אך הואיל וחלפו למעלה מחמש שנים, ואין החוק מאפשר הכרה במס תשומות אם חלפה תקופה של חמש שנים, נותר חוב המע"מ כפי שהוא (320,000 ₪ נומינאלית) כשהחוב המשוערך, כולל ריביות וקנסות הוא 600,000 ₪.

ב"כ המשיבה עתר להטלת מאסר בפועל (לא בעבודות שירות), קנס מרתיע, ומאסר מותנה ולגבי המערערת - החברה קנס מרתיע, למרות שהיא הפסיקה את פעילותה.

ז.הסניגור טען, שהמערערים הודו בעובדות כתב האישום, נטלו אחריות, הביעו חרטה, ושילמו 3 מתוך הדו"חות. לגבי המערער ציין הסניגור, כי זו מעידתו הראשונה והוא "נפל" כלכלית מבחינה עסקית.

נטען, כי המערער קיווה שהעסק ישגשג ויצליח, אך בשנת 2006 אירעה ביולי- אוגוסט מלחמת לבנון השנייה. המשיבה שילמה פיצוי על נזקי מלחמה, הואיל ובאותה תקופה היה הקריון ריק מאנשים, אך מאחר ועסקה של המערערת נפתח רק בשנת 2006 היא לא היתה זכאית לפיצוי. לטענת הסניגור, שאר העסקים קיבלו פיצוי בשיעור של כ-60% מן הפדיון, ואילו המערערת לא קיבלה דבר. אילו היתה המערערת זכאית לפיצוי, היתה היא זוכה לפיצוי שנע בין 100,000 ₪ ל- 120,000 ₪.

ח.הסניגור גם הפנה לנסיבותיו האישיות של המערער שניהל משפט גירושין, דבר שהשפיע על תפקודו. המערער מגדל כיום את שתי בנותיו המתגוררות עימו.

הסניגור הוסיף, שהמערער סגר את עסקו ואינו מתכוון להיות עוד עצמאי, וכי מאז תחילת 2008 עד למועד הטיעונים, לא ביצע המערער שום עבירת מס.

ט.לטענת הסניגור, מדובר בעבירות שהוגדרו כ"טכניות". דרך המלך בעבירות מסוג זה היא הטלת קנס מינהלי. באשר לסכום המס ציין הסניגור, שמדברי ב"כ המשיבה עולה שאילו היה המס משולם במועד, וניתן היה לקזז את מס התשומות, ובמקרה כזה היה חוב המס עומד רק על 140,000 ₪, ולכן, לטעמו של הסניגור, יש לראות את סכום המס שלא הועבר במועדו לאוצר המדינה, כעומד על 140,000 ₪ (כשבהתאם לחוק אין אפשרות לבצע קיזוז מס תשומות כשחלפה תקופה שמעבר ל-5 שנים).

י.הסניגור היפנה לפסיקה רלוונטית, מבחינת נקודת מבטו, וביקש התחשבות במערערים, וכן ביקש שעונש המאסר בפועל, ככל שיוטל על המערער, ירוצה בעבודת שירות (ולחלופין ביקש הזמנת תסקיר). עוד ביקש הסניגור, שכל קנס שיוטל יחולק לתשלומים.